שירה

בעוד השירים מתרבים לאלפים אתה

תופס שיצרת מעט

מאוד.

הכול מסתכם בגשם, באור-שמש,

בתנועה, בימים ובלילות

בשנים, בפרצופים.

לעזוב את זה יהיה קל יותר מלחיות

את זה.

ועכשיו להקליד עוד שורה

כפי שאדם מנגן בפסנתר באמצעות הרדיו.

טובי הסופרים אמרו מעט

מאוד

והגרועים שבהם –

הרבה יותר מדי.

("בעוד השירים" – צ'רלס בוקובסקי, בתרגומם של אדם הורביץ' ואיתמר בן-כנען)

הסוד הוא להתבונן

איך כותבים שירה? הסוד הוא להתבונן. לחוות מחדש דברים שלקחנו כמובן מאליו, למצוא יופי ואור בכל מקום, להפוך עצמך למעין נייר לקמוס רגיש המבחין בזרמים תת קרקעיים, מודע למשמעויות.

ב-Poetry, סרטו הרגיש של הבמאי צ'אנג דונג לי, מיה בת ה-66 שוכחת שמות תואר. היא עדיין לא שוכחת פעלים, אך מרגישה שהיא בתחילתה של נסיגה. הדרך בה היא מתכננת להלחם במוחה הקורס ובמקביל להגשים חלום ישן, הינה להרשם לקורס שירה, בסופו עליה לכתוב שיר אחד משלה.

תפוח זה על שום מה?

מיה כבר כמעט ושכחה מכך שבנעוריה נאמר לה כי היא בעלת נפש של משוררת וזאת מכיוון שיש לה "פרחים בלב". החיים שכפו עליה גידול הנכד לבדה, ללא עזרת אמו, עזרו לה לפתח שריון שיגן על לבה הרך, אך עתה המשוררת שבה תתעורר לחיים.

יותר מזרחי משרית חדד

הסרט, כמו מיה, כותב שירה. אין אפקטים מיוחדים – רק התבוננות מחדש בחומרי החיים. מעין ריאליזם פיוטי, כזה בו מעשיה הישנים של הגיבורה והחברה שסביבה מקבלים לפתע משמעות חדשה. התפוח שעד אתמול היה סתם תפוח, הופך טעון בצבעים, טעמים וריחות. החיים שעד אתמול עברו במצב אוטומטי, מתערערים ונעשים כבדים תחת משקל הבחירה, המוסר וההזדהות.

סוחט יותר דמעות מלוחות מביטר

סיטואציות קטנות שעוזרות למיה לעבור את התהליך הקשה של בחירת המשמעויות והמילים הנכונות, לסדר את הכל במשפטים, לארגן מחדש את החיים על פי הערכים החשובים לה באמת. במרדף אחר הרגש המדוייק מעודד מנחה סדנת השירה את הבוגרים להזכר ברגע המאושר בחייהם, לנסות לתאר אותו. הרטרוספקטיבה עוזרת להרהור, כמות האירועים עוזרת לברור המוץ מן התבן.

השראה

זו לא מקטרת,

זו השראה

יש שמצאו השראה בקולות שמפיק הגוף –

יש שמצאו השראה בצעצועים –

ועכשיו – מי שרוצה להשאר עם ההשראה לצפות בסרט מוזמן לפרוש כי מעתה מדובר בספויילרים למכביר:

אתה עוד תשיר אצלי!

קשה לי להתעלם מהדמיון הגדול בין סרט זה לסרט דרום קוריאני אחר שאהבתי מאד מאותה שנה – המשרתת (שכבר הוזכר כאן בעבר). שני הסרטים נפתחים בהתאבדותה של בחורה/ נערה צעירה, כמו רומזים על הסוף המר שעתיד להגיע. בשניהם מאורעות קשים מערערים את שפיות הפרוטגוניסטית עד שהיא מאבדת עצמה לדעת, כאשר ההתאבדות היא בעלת נופך סימבולי, הרבה מעבר לצערה של המתאבדת, מעין סגירת מעגל שנפתח בראשית הסרט.

חד פעמית

לגברים מותר לחשוק ולקחת בכח, הנשים צריכות לחיות עם ההשלכות. את העוול המוסרי קוברים באמצעות כסף, הרי הגברים לא באמת אשמים, האשה ביופיה פתתה אותם, לא חבל להוציא דבתם רעה? מיה, כמו המשרתת, לא מסוגלת לשתוק, לא מסוגלת לוותר, מרגישה שכבר אין לה מה להפסיד ומוכנה לשלם את המחיר. "שירה של אגנס" הוא גירסתה של מיה ללהבתה הנואשת של המשרתת, התאבדות שמשאירה הלם גדול אחריה.

קשישה על הגשר

אבל הטריגר שבאמת גרם לי לקשור בין הסרטים הוא שני השוטים לקראת סוף שני הסרטים. המשרתת הסתיים בפני הילדה המביטה לכיוון המצלמה, בשירה – אלו פני הנערה המתאבדת. שתיהן נחשפו למאורעות נוראים, כמו משתפות את הקהל באחריות למצבן, החברה שנותנת לכל זה להתרחש, שמגלה אדישות לעוולות וליופי החיים ונותנת להכל להמשך על מצב אוטומטי. חברה שרואה בפושע, באונס, במנצל, פרט שאינו מעיד על הכלל, שלא מסיקה מסקנות ולא משתנה, שמסייעת בשתיקתה להעביר אנשים על דעתם, שלא מסוגלת להוציא את המשמעויות מאירועי הפגיעה בחלשים ולא מנסה להפוך את היומיומי לשירה.

But it did happen

אתם ודאי סבורים כי החדר היה ריק.
אבל היו שם שלושה כסאות ולכולם מסעד חזק,
ומנורה טובה נגד החושך.
שולחן כתיבה, עליו ארנק, עיתונים.
בודהא שאנן נפש, ישו נוגה-דואג.
שבעה פילים למזל ובמגרה פנקס כיס.
סבורים אתם שכתובותינו לא היו בו?

סבורים אתם שחסרו ספרים, תמונות, תקליטים?
אבל היתה שם חצוצרה מנחמת בידים שחורות.
ססקיה עם פרח מן הלב.
השמחה ניצוץ האלים.
על המדף אודיסאוס, שנתו מחיה נפשות
אחרי תלאות הספר החמישי.
בעלי מוסר, שמם רשום בהברות של זהב
על גבם המעבד היטב של הספרים.
המדינאים, ממש בסמוך, היו זקופי קומה.

ולא בלי מוצא, ואפילו רק מבעד לדלת,
ולא בלי מראות עתיד, ואפילו רק מבעד לחלון,
נראה היה החדר הזה.
המשקפיים נגד קוצר הראיה מונחים היו על אדן החלון.
זבוב אחז זמזם, כלומר עדיין היה בחיים.

אתם סבורים כי לפחות המכתב הבהיר משהו.
ואם אמר לכם שלא היה מכתב  –
וכה רבים הננו, הידידים, ולכולם נמצא מקום
במעטפה הריקה השעונה על הכוס.

("חדרו של המתאבד" – ויסלבה שימבורסקה, בתרגומו של דוד וינפלד)

…………………………………………………………………………………………………………………………………………….

ואם לצאת מהטון הנוקב והפסימי, אז עם שירה אחרת – מזל טוב לשירה המקסימה שחגגה השבוע יומולדת. מקווה שגם כן תמצא את הטוב והיופי בכל דבר.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה המלצות על סרטים, סרט טוב | עם התגים , , , , , , , , | 2 תגובות

אם תרצו

זהו.

יום ראשון, שנה חדשה. 2012. זמן להתחלות מחודשות, ברכות ופרחים.

הבטחות לעצמי – להחיות ולכתוב. כמה שאפשר.

I will sell this house today. I will sell this house today

בינתיים, אם תרצו, אתם מוזמנים לקרוא כאן את סיכום שנת ה-DVD ב"זמנים מודרניים" – חלק א' (עם הרבה סרטים מעוררי תאבון) וחלק ב' (עם המנה העקרית).

או את הכתבה שלי על SENNA, הדוקומנטרי המעולה אודות נהג המירוצים הברזילאי איירטון סנה.

זה לבינתיים. מאחל לכולם שנה נפלאה, עמוסת ורדים ונטולת קוצים, שנה של תכניות משובחות, סרטים טובים וקץ לסרט הרע בו אנו, הישראלים, חיים. שנה בה יתגשם כל שתרצו ותמחק תנועת "אם תרצו".

אמן.

פורסם בקטגוריה המלצות על סרטים, חגיגי, כללי | עם התגים , , , , | 2 תגובות

הסקואלם מכה שנית

ככל שהחדשות סוערות יותר, ככל שההתרגשות עולה, ככל שיענונו כן נרבה וכן נפרוץ, ככל שהדרמה והמתח הם בחיי היומיום – כך יותר ויותר אנשים רוצים סקואלם בלילה. אומרים שהצחוק מרפא את הנפש אבל כאן לא נדבר על צחוק אלא יותר על הצחקוק, על הסרט החמוד שמצליח לשכך צרות ודאגות ועדיין לשמור על קלאסה. בעוד הכל תמיד רוצים את החדש, הלוהט והחם – המחאה שלי תהיה ללכת לעבר הקלאסי שיושב בהקפאה עמוקה ורק מחכה לדור חדש שיפשיר אותו ויתענג, הסרטים שעדיין מדגדגים את הנשמה, אפילו שהמרחק בינם לביננו הינו מעל 40 שנה! גם לפני עליית ההיפר-קפיטליזם של שנות ה-80 היה כאן קולנוע אמריקאי אשר מכר חלומות על תקווה, עושר ואושר, יצר סרטי מיינסטרים סקואלמים לגמרי, כשלכל עשור נלווה התיבול והרקע הרלוונטים.

נערתו ששת (His Girl Friday) – ארה"ב 1940

רבים מחשיבים סקואלם זה לשיאו של ז'אנר קומדיית הסקרו-בול. מדובר בז'אנר קומדיות מיוחד אשר פרץ ב-1934 עם סרטו המוצלח של פרנק קפרהזה קרה לילה אחד. בסקרו-בול הופיע יצוג חדש של האשה – לא רק יפהפיה תמה או מכשפה רעה, אלא אשה מתוחכמת ושנונה בעלת לשון חדה שיודעת לעקוץ כשרוצה. הסרטים היו בעלי עלילה רומנטית, בה הגבר והאשה החלו כאוייבים מושבעים, המשיכו במטח דיאלוגים שנונים וחצופים ובד"כ סיימו כזוג מאוהב. אלמנט נוסף שבלט בסרטים אלו הינו נושא המעמדות – עשירים מגוחכים ולא מתפקדים לצד בני מעמדות אחרים אשר משתלבים טוב מהם בחברה. זה לא מקרה שהוליווד גילתה את נושא מעמד האשה או המעמדות דווקא בשנים אלו – התקופה הינה ימי ה"ניו-דיל" של רוזוולט, עת התאוששותה המזדחלת של אמריקה מהשפל הכלכלי הגדול. כשל השוק ערער את אמריקה מבחינה מוסרית וגרם לאזרחים להסתכל מחדש על הממסד, המשטרה, המאפיה ומוסדות כמו מוסד הנישואין והגירושין. האשה, אשר נדרשה בעידן רוזוולט ליטול חלק במאמץ להצלת הכלכלה, זכתה לייצוג מכובד יותר בשנות ה-30 ובמיוחד משהגיעו שנות ה-40, עת על הנשים החל ליפול עול החזקת החברה האזרחית בזמן שהגברים משרתים בחזית.

הווארד הוקס, אחד מבמאיה הקלאסים של הוליווד, התנסה בז'אנרים רבים עד שיצר את קומדיית הדו קרב המוצלחת הזו, אשר היוותה מעין פסגה בהתהוותו של הז'אנר. סיפורו של הסרט הינו כך: הילדי (רוזלין ראסל) הגרושה, כתבת עיתון (לשעבר), רק רצתה להפרד מוולטר (קארי גרנט), הבוס שלה (לשעבר), בדרכה לירח הדבש. אה, כן, הילדי עומדת להנשא מחדש והחתן לא מוצא חן בעיניי הבוס (לשעבר) שהוא גם בעצם בעלה (לשעבר). נשמע מסובך? מכאן זה רק הולך ומסתבך. הילדי צריכה לקבל כסף מוולטר שמסבך אותה בסיקור בריחתו של אסיר מהכלא ושרשרת ארוכה של פאנצ'ים מילוליים, טעויות ומשחקי כוחות יוצאת לדרך. (כמדומני שהסרט מחזיק בשיא עולמי להחלפת הדיאלוגים המהירה ביותר בהסטוריה!) כיף לצפות בשני שועלים האורבים אחד לשני, מתעללים אחד בשני והכל מתוך איזו אהבה גדולה אשר נותרה מתחת לפני השטח ומחכה לרגע המתאים לפרוץ החוצה. אבל אל תדאגו, בניגוד לקומדיה הרומנטית הקלאסית, כאן ברור לכל מי ששכל בראשו – הם יכולים לשוב זה לזרועות זו, אך הם לא יחיו באושר ועושר.

לא פספוסה! (מנהיגה?)

מפצחת את הפסיפס!

שמה פס!

לא מפספסת...

שיר אשיר בגשם (Singin' in the Rain) – ארה"ב 1952

רוב האנשים לא יודעים מה הם רוצים – אבל הם באים עם דעות די מוצקות לגבי מה הם לא רוצים. מיוזיקלז (מחזות זמר?) סובלים מתדמית שלילית שכזו. "אין לי כח שישירו וירקדו" – אומרת זו שצופה באדיקות כל שבוע בכוכב נולד לרקוד 3, כשאמריקן איידול מוקלט בMAX שלה. בעוד Glee משגשגת, היירספריי התגלתה כלהיט ענק וכך גם סדרת Highschool Musical, קצת קשה להבין את הטינה למיוזיקלז הקלאסים. לדעתי, מה שצורם לצופים וגורם להם למבוכה הינה תחושה של יתר-מקצוענות מלאכותית. הריקודים והשירים, האושר והתהילה – הכל עשוי למשעי, חדור אמונה פנאטית בנצחון הטוב. הכוכב עוד יתגלה, ההצלחה תגיע, שחר של יום חדש יפציע, האופטימיות גובלת בגיחוך. היום לעומת זאת – בכוכב נולד אולי יוולד כוכב אחד – אבל השאר, רבים וטובים, ישובו הביתה בבושת פנים. בעוד המיוזיקלז של פעם הבהירו מיהו הטוב ומהו הפרס לו הוא ראוי, כיום מופרת המשוואה האוטומטית בין הטוב למצליח. בדור החדש של המיוזיקלז תמיד מסתתרת קריצה – הלוזריות של Glee, האאוטסיידריות של היירספריי, הציניות של שיקגו, הפסימיות השחורה של רוקדת בחשיכה – כולם מאתגרים את התפיסה של העולם הצבעוני והמושלם כפי שהשתקף לנו בעבר במיוזיקלז, מהווים ריאקציה לאותה אמונה כי תמיד מחכה לנו הסוף הטוב מעבר לפינה.

בשיר אשיר בגשם אנו נוחתים הישר בעולמם הצבעוני של עידן הכוכבים ההוליוודי. ג'ין קלי הוא כוכב עולה המאוהב בעכברונית (דבי ריינולדס) ששרה מאחורי הקלעים. התקופה בה עוסק הסרט הינה תחילתו של עידן הסרט המדבר, עת כוכבי עבר נעלמים לאבק באופן טראגי (כמו בשדרות סאנסט למשל) וכוכבים צעירים מתגלים ומזנקים לעבר התהילה. בין שירים וריקודים, סיטואציות קומיות ורומנטיות, מבצבץ לו אישוש החלום האמריקאי, האמונה בעתיד שרק ילך ויטיב עם האומה האמריקאית, התחושה כי באמריקה כל אחד יכול להיות כוכב. סרט מיינסטרים שכזה גם מאשר מחדש את הפטריוטיות – זה יכול לקרות רק בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כחלק בלתי נפרד מההווי של שנות ה-50, לצד ההשלכות המכוערות של השקפה זו (המקארתיזם). למרות היותו סרט מיינסטרים בן 60 שנה – קסמו של הסרט לא אבד. הסרט שמש השראה לסרטים רבים אחרים, לקליפים ולפארודיות וקשה לצפות בו מבלי שימרח על פניך חיוך רחב של סיפוק.

מעולם לא היה מצבנו (ר)טוב יותר!

עמודו!

העתיד נראה משהו משהו!

פודל בחזית, שרה מאחורי הקלעים...

רגישות לשמחה מלאכותית? לאו דווקא. קראו לזה השראה:

ארוחת בוקר בטיפאני (Breakfast at Tiffany's) – ארה"ב 1961

כולן רוצות בלב להיות אודרי הפבורן. עזבו אתכן מתיאוריית מרילין/ ג'קי של MAD MEN, נשים עם טעם טוב באמת תרצינה להיות שובות לב כמותה, מלאות חן וקסם אישי כמותה, מסוגננות כמותה. שנות ה-60 באמריקה הריחו כמו רוח נעורים, אך לפני התפרצות ההורמונים של העשור הזה הגיעה הפבורן עם קסם הנעורים שלה. ב"ארוחת בוקר בטיפאני" הולי גולייטלי (הפבורן) היא אשה רבת סתירות. כדרומית החיה בניו יורק, היא יודעת מה היא רוצה (לאכול ארוחת בוקר בחנות תכשיטים) אבל מתאהבת בסופר שהפרוטה לא ממש מצויה בכיסו (ג'ורג' פפרד). היא מצהירה על עצמאותה החתולית, אך רואה רק בגבר קרש הצלה עבורה. היא אשה שעוד לא הגיעה למהפיכה הפמיניסטית, אך מהווה שינוי מרענן מהנשים הכנועות של שנות ה-50. אחת שמשתמשת במיניות להשגת מטרותיה, אך לא שוכחת להנות ממסיבות, אלכוהול ואופנה לאורך הדרך, הכל תוך מתיקות שלא נמאסת וחיבה בלתי נתפסת. גם כיום, לאחר 50 שנה, אודרי נותרה הנציגה הבולטת של כל מה שיפה בסיקסטיז – אישה הנעה בין נאיביות לכח ועצמאות, בעלת סטייל שאינו ראוותני, שברירית ופרועה – דמות מיוחדת במינה. בנוסף להופעתה החד פעמית של הפבורן, חשוב לציין את שיר הנושא של הסרט – Moon River, אשר מדבר על ידידות בין שני זרים ונחשב עד היום לאחד השירים אשר זכו להכי הרבה גרסאות כיסוי בהסטוריה. בצדק.

צנועה צנועה - אבל חכו שתראו אותי בשחור-לבן...

סליחה, אני לא גברת!

נמרה במיטה

היא בעניין, לך על זה!

צהריים ב"הכל בדולר"

הורסת, לא?

הרולד ומוד (Harold and Maude) – ארה"ב 1971

שנות ה-70 הן השנים של הקולנוע האמריקאי האחר, הטרי, המרענן. לאחר שדור חדש של במאים ניזון רק מסרטי סינמטקים אירופאים (בעיקר מהגל החדש הצרפתי), הגיע קולנוע נועז ומרתק יותר, מנותק מהשד של האולפנים, כזה הפונה לקהל הצעיר של מהפיכת שנות ה-60, הצמא לקולנוע שידבר בשפתו.

הרולד (באד קורט) הוא נער אבוד שלא ממש מוצא עצמו בעולם המבוגרים. כשהוא לא מביים התאבדויות או מבקר בלוויות הוא זוכה להצקות בלתי פוסקות מצד אמו והפסיכיאטר שלו. כשהוא נזקק למנטור, מוד הקשישה (רות גורדון) נכנסת לחייו בסערה ומטלטלת את עולמו עם מרשמה המתובל בחיים פרועים ומלאי הרפתקאות. כך עולה על המסך הרומן הכי חצוף בקולנוע. האל האשבי ביים סרט שמדגדג את הנשמה ומעיר שוב לחיים את הילד שמוצפן עמוק בתוך נפש הצופה. קאט סטיבנס אחראי לפסקול המרגש, המסייע לנסוך בסרט את האווירה התמימה של הסיקסטיז, מלבלבת מתשוקה לחיים ואהבת האדם.

תגידו, אתם הזויים?

צאו מהבועה!

כשהemo עושה דאחקות על אימו...

העתיד הוא GILFS!

יאללה לפריפריה!

עד כאן להפעם. אם תתאהבו בלפחות אחת מהקלאסיקות הנ"ל אז אני את שלי עשיתי. מאחל לכולנו שנינות כמו בששת, שמחה כמו בבוא הגשם, קסם כמו של הפבורן והתאהבות מחדש בחיים כמו של הרולד. משהו בימים המהפכניים הללו מציף אותי בתקווה שעם שוך הסערה – ברכותיי אכן תוכלנה להתגשם. בברכת מיי דה סקואלם בי וויב יו.

פורסם בקטגוריה המלצות על סרטים, סקואלם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 3 תגובות

משבר

– אנחנו מאבדים אותו!

– אוקיי, כולם להתרחק!

(מכת חשמל, החייאה, במכונה נראה קצב הלב חוזר למצב תקין)

כן, כן – מעטים מכם היו בסיטואציה כזו בחייהם, אך עדיין היא מרגישה קלישאתית, כאילו יומיומית. חוויתם אותה בסדרות או בסרטים כל כך הרבה פעמים כצופה מהצד (כשבמידה והייתם מעורבים בה – לא הייתם יכולים לזכור ממנה שום דבר). עצירת השגרה/ החיים היא אלמנט קיצוני ומסקרן, מצב בו הכל מתכנס למצב משברי של בחירה בין חיים למוות ומשברים כמובן – הם חלק בלתי נפרד מהחיים עצמם. אך האם רגע מכונן שכזה אכן ראוי שיקרא "משבר"?

בספרו "סיפור", מעלה רוברט מקי את תפקידו של המשבר – להוביל את הפרוטגוניסט לקבל את ההחלטה הנכונה. משבר הינו סכנה, אך גם הזדמנות לשינוי, הזדמנות לקרב אותך לקראת השגת מה שרצית ולא הזדמן לך עד עתה. "המשבר חייב להיות דילמה אמיתית – בחירה בין דברים טובים שלא ניתן ליישב ביניהם, בחירה ברע במיעוטו, או שילוב של שניהם" עת הפרוטגוניסט ניצב באחת מנקודות הקיצון בחייו. סצינת המשבר בוחנת את כח הרצון של הפרוטגוניסט: בחירותיו, אנושיותו, הערך המרכזי שהוא שם לפניו. אין עלילה קלאסית ללא משבר ולא ניתן לעבור חיים שלמים ללא משברים, אך אין גורם מחזק ומעודד שינוי כמו המשבר. המשבר – לרוב מוביל לשינוי, גיבור שמשתנה ומבצע את הבחירה הנכונה הוא זה שיסיים בסוף טוב, גיבור שלא ישתנה או לא ידע לבחור – יובל לסוף טרגי. יש להסתכל על סיטואציות לא פשוטות כמקור אפשרי להתעצמות ותקווה, לשינוי חיובי ומציאת עניין מחודש בחיים.

המצב המשברי באיש ללא עבר של אקי קאורסמקי הוא בדיוק כזה – בין סכנה להזדמנות. אדם נשדד ומאבד את מסמכיו, כספו וזכרונו ובמצב של חוסר כל הוא מקבל הזדמנות לפצוח בחיים חדשים. לאט לאט הוא בונה את עצמו מחדש, מתחבר לדרי הרחוב, מתאהב במתנדבת בצבא הישע, לא מתעכב על העבר אלא חי את ההווה, מתמודד עם כל יום בנפרד. אך לא מדובר בהתבוננות בחצי הכוס הריקה, אלא להיפך – פתאום נגלית לנו האנושיות והרחמים שבסובבים אותנו, טוב ליבם של אנשים בודדים מצליח להאיר גם בתקופות בהן נראה כי החושך שורר בכל, ההומור השחור עוזר לראות את המציאות הקשה באופן מעורר גיחוך והשראה, הפסקול הנוסטלגי מרכך את ההוויה המדכדכת ושולח אותנו לקולנוע עתיק יותר שקדש ערכים הומניסטים, הצבעים הבהירים מכניסים יופי לפינות הקשות של העוני וחוסר המזל. בעוד חברת העושר האכזרית נוטה לזלזל במי שלא משתף פעולה עם דרך החיים התחרותית שהיא מעלה על נס, האנשים הפשוטים עדיין מאמינים בערכים שמעבר לכסף ונדל"ן, באופן מקסים ומחמם לב.

בעננים נודדים של קאורסמקי אנו עוקבים אחר זוג בני מעמד הפועלים – הוא נהג טראם (רכבת עירונית) והיא מלצרית במסעדה שימיה היפים כבר מאחוריה. שניהם עובדים מסורים המאמינים בעתיד (למשל קונים טלוויזיה בתשלומים…) ומנסים להנות ממה שההווה מציע להם, למרות טרגדיה טריה בעברם. כשצרה מגיעה לפתח ביתם – היא מביאה עמה את כל החברות שלה ושניהם מוצאים עצמם ללא פרנסה וללא יותר מדי תקווה. עתה עליהם להאבק כדי לשמור על הקיים, לצלוח את תקופת המשבר מבלי לאבד את האהבה או קורת הגג. העלילה מלווה חלומות המתפוגגים לאכזבות, מזל שמבושש לבוא והחלטות המתגלות כטעויות ומה שיציל אותם לבסוף היא היכולת לייחל לטוב גם כשזה מרגיש כמו התמכרות לאשליה, הכרת תודה ואהבה בין חברים התומכים אחד בשני גם בשעות הקשות. בזכות הבימוי של קאורסמקי והמשחק העשיר של הדמויות, אנו מחבבים את הנפשות הפועלות ולא מרגישים שהשמיים נפלו. למרות הכל, תמיד נשמרת נימה קטנה של אירוניה, רגע של חסד, מוזיקה מרוממת רוח, הבטחה לעתיד טוב יותר.

סרטים הם אגדות מודרניות, בהם צופים סביב המדורה, בבית. כמו מספרי הסיפורים של פעם – הם אמורים לסייע לנו להחזיק את הראש מעל המים כשלא פשוט ולהזכיר לנו מהם הערכים החשובים באמת כשנראה שהכל סביב הולך ומתפורר. דווקא בזמנים קשים – חשוב לזכור להשאר אנושיים ולהאמין בטוב, לזכור שגם אנשים שמתיזים רוע לכל מקום לא יהיו שם לנצח ושבסופו של יום עדיף ללכת לישון עם מצפון נקי וידיעה שזכרת להיות בן אדם כשבני האדם סביבך שכחו. נשתמע.

פורסם בקטגוריה המלצות על סרטים | עם התגים , , , , , | 3 תגובות

סינמה-טוב-גרפי

ללקוחה מסויימת (ומאד נחמדה) בחנות יש טעם נהדר. אם נסקור את רשימת הסרטים בהם היא ובעלה צפו – נגיע לאחת הרשימות המפוארות בתולדות החנות, כזו שלא תבייש את טובי המבקרים. יום אחד היא גלתה לי את הסוד שלה – כשהיא ניצבת בפניי האתגר של בחירת סרט, היא בוחרת לפי הקנקן, לטענתה המראה החיצוני של עטיפת הסרט – מצביע לרוב על תוכנו.

בעולם המוזיקה – התקליט, הקלטת, הדיסק – העטיפה היתה חלק בלתי נפרד מהאלבום. שמיעת אלבום חדש לוותה בתהליך של חקירת העטיפה, התבוננות בפרטים הקטנים, במילים. להקות השקיעו המון בעטיפות כדי לפתות אותך להאזין להם ולהעביר איזשהו עולם ויזואלי הנלווה לתווים ולשירה, כזה שיכול לכוונן את המאזין לתדר של היקום בו נוצרה היצירה. עם המעבר לפורמט ה-MP3 וההורדות האינטרנטיות, משהו מעוצמת החוויה הלך לאיבוד. כיום רוב האנשים לא ידעו לזהות את העטיפה של אלבומים חדשים ואפילו אלו שהיו פעם אספניים כפייתיים – הולכים ונפטרים מהאוספים שלהם ש"תופסים יותר מדי מקום בבית". כן, בעולם של היום יש היצע אדיר – הרבה יותר מוזיקה, הרבה יותר ספרים, הרבה יותר סרטים – ופחות מקום. האם גורלן של עטיפות הסרטים יהיה דומה?

כשמדובר בעטיפות סרטים – ישנה מלכה אחת בלתי מעורערת – חברת קריטריון. העטיפות של קריטריון נוצרות על ידי מעצבים גרפים מוכשרים וכאילו מזקקות מהות הסרט לעטיפה מבריקה. דגתי מרחבי החנות מספר עטיפות שגורמות לי להתפעל. מקווה שיגרמו גם לכם:

סיפור טוקיו – יאסוג'ירו אוזו

Mפריץ לאנג

ג'ורג' וושינגטוןדיוויד גורדון גרין

איידהו שליגאס ואן-סנט, כאן לא הספיקה רק תמונת העטיפה, אז צלמתי גם את כל מה שמסתתר בפנים.

הסמוראיז'אן פייר מלוויל

ליקוי חמהמיכאלנג'לו אנטוניוני

ההעלמות (1988)ג'ורג' סלויזר

הירושימה אהובתי – אלן רנה

אוונטורה מיכאלנג'לו אנטוניוני

עלי: פחד אוכל נשמה ריינר וורנר פאסבינדר

שוב כאן צלמתי בעצמי את העטיפה פתוחה, כדי להציגה במלוא הדרה:

סנשו דאיו קנג'י מיזוגוצ'י

ויש עוד עטיפות יפהפיות שלא יכולתי לצלם מהספריה, אבל יכולתי להציג מהאוסף של קריטריון:

סופת קרח – אנג לי

לרכוב עם השטן אנג לי

Trafic – ז'אק טאטי

ימים ברקיע – טרנס מאליק

פאני ואלכסנדר – אינגמר ברגמן

רעב סטיב מקווין

מלאכים בשמי ברלין – וים ונדרס

האדם השלישי קרול ריד

וכמובן שזה לא נגמר פה. מי שרוצה לגלות עוד אוצרות לעיניים מוזמן לבקר בקריטריון. אני שמרתי את המיוחד ביותר לסוף – המארז היפהפה של הרפתקאות אנטואן דואנל. סתם כדי להסביר במה מדובר, אנטואן דואנל הינו מקרה מיוחד בתולדות הקולנוע, דמות אשר נוצרה ב-400 המלקות על ידי פרנסואה טריפו, התבגרה לאורך השנים וזכתה שנעקוב אחריה בתקופות שונות בחייה. מארז מיוחד המכיל את סרטי אנטואן דואנל יצא בצורת מזוודה ישנה ובה פריטי לבוש התואמים את הסרט, התקופה, הדמות והכל ביחד, לצד יומן אישי קטן, משתלב כמו הצצה לפיסת חיים. בעיניי מדובר בהברקה:

עד כאן לבינתיים. שיהיה חודש טוב ותאווה לעיניים.

פורסם בקטגוריה כללי, סרט טוב, עיצוב גרפי | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 7 תגובות

קופי/קאט/פייסט

אז נכון שהבטחתי חלק ב' והוא אכן יגיע, אבל בינתיים הפסקה קצרה למוזיקה. יצא שבשישי הלכתי עם תום להופעתם של Cut Copy ותוך כדי נזכרתי כמה התגעגעתי לחוויה. הציפיה, התחושה שאתה חלק ממשהו גדול יותר, הקהל, האווירה, התאורה, השואו וכמובן – המוזיקה. חשבתי באותו רגע על הופעות שאהבתי ועל כמה כיף לחלוק עם חברים מוזיקה והחלטתי לעשות כאן מסיבה קטנה ולהזמין מספר חברים שימליצו על DVD בנושא מוזיקה שאהבו. לשמחתי, מכיוון שמדובר במוזיקה, רבים ניאותו לשתף פעולה ועל כן בלי יותר מדי קשקושים – קבלו אותם בתשואות:

רן ממליץ על No Distance Left to Run הדוקומנטרי על להקת Blur

כמה חבר'ה מוזרים שאוהבים מוזיקה נפגשים בתיכון ומתחילים לנגן. אח"כ באות כמה הופעות במועדונים קטנים באיזור, עד ששדרן רדיו אחד נדלק על סינגל שלהם והתהילה מגיעה במהרה. אבל זה יותר מדי, ומהר מדי והם לא יודעים איך להתמודד עם ההצלחה – מריבות, סמים, בנות, בנים, קרבות אגו ואיבוד עניין. הכל מתרסק והם לא יכולים לסבול אחד את הנוכחות של השני… הלהקה מתפרקת. קאט.

 אין בסיפור הזה כל חדש, אבל No Distance Left to Run, הדוקומנטרי המצויין על בלר – (להקה שאני לא מעריץ מטורף שלה), מספר את הסיפור המוכר והנדוש הזה באופן כל כך מעניין ומרענן, שלמרות שאת הסיפור הזה שמעתם, בסרט הזה עוד לא הייתם. הראיונות עם דיימון אלברן הגאון ואלכס ג'יימס הכוסון כנים במיוחד ומרתקים, אבל דווקא הסיפור של גראהם קוקסון, שהציץ יום אחד בתיכון לאיזה אולם, וראה את האנרגיה המתפרצת והכשרון הענק של אלברן – והתאהב, הוא שעומד במרכז הסרט. סיפור אהבה קצת טראגי, ודי חד-צדדי, שמצייר את הכל באופן כל כך רגיש, אישי ואפילו נוגה, שיחד עם הצילומים המרהיבים והעריכה הגאונית עושים את הסרט לאחד מהביו-פיקס הטובים שראיתי על סצינת הרוק.

גלעד ממליץ על It Might Get Loud, דוקומנטרי המפגיש בין 3 אגדות גיטרה –

ג'ימי פייג', דה אדג' וג'ק ווייט

הסרט מתחיל בצורה מעניינת: ג'ק ווייט מצולם כשהוא בונה גיטרה קטנה העשויה מלוח עץ, חוט ובקבוק זכוכית. כולם מחוברים למגבר ומוציאים יחד צליל של גיטרה – "היי בן אדם, מי אמר שצריך לקנות גיטרה?" – ג'ק שואל, וזוהי בעיניי מהות הסרט – העובדה כי הקדמה הטכנולוגית לא תמיד נחוצה ולעיתים כל מה שצריך כבר היה שם בעבר, העיקר שהמוזיקה תהיה טובה ושהיא תבוא ממקום אמיתי ונכון.

הבמאי מפגיש אותנו עם שלוש אגדות גיטרה: ג'ימי פייג' האדיר – גיטריסט להקת לד זפלין המחשמלת, דה אדג' – הגיטריסט של להקת יו-2 הפופולארית וג'ק ווייט –גיטריסט להקות הווייט סטרייפס והרקונטורס שהחיו מחדש את הרוק בשנות האלפיים. הסרט מורכב מתיעוד סיפורה האישי של כל אחת מהאגדות החיות הללו, החל מתחילת דרכם כמוזיקאים, כיצד החלו להתעניין בגיטרה ועד להצלחה הפנומנלית שהכניסה אותם לפנתיאון הרוק. במפגש משותף לשלושה, הם מנסים להסביר אחד לשני על טכניקת הנגינה שלהם ובהתאם מעבירים גישתם למוזיקה ולחיים – בעוד דה אדג' הוא חדשן טכנוקרט המנסה להראות לנו עד כמה הוא בקיא בכל הקשור לטכנולוגיית הסאונד העכשווית, ג'ימי פייג' מתבסס על העבר ובעל ניסיון ותובנות לגבי איך מוזיקה צריכה להשמע וג'ק ווייט, שמסמל חיבור הדוק בין העבר להווה, מאמין כי ניתן ליצור מוזיקה עכשווית טובה בעזרת שימוש בטכניקות הישנות, כיוון שמה שעובד הוא על-זמני.

 גילוי נאות – אני מעריץ של ג'ק ווייט ואחרי הצפייה בסרט, יהיה פשוט להבין מדוע. מלבד המוזיקה הנהדרת שהוא מייצר במהלך השנים, יש בו דפוס התנהגות של אדם שאינו מרפה, אדם המכבד את העבר ואת אבותיו המוזיקלים, אחד כזה שלמרות כשרונו, מאמין שרק בעזרת עבודה קשה ניתן להשיג את הטוב ביותר – וגם זה אף פעם לא מספיק. לכן הסרט מומלץ מאד לא רק לכל מי שאוהב מוזיקה (ובמיוחד לחובבי הגיטרות), אלא גם לכל מי שרוצה ללמוד עוד שיעור קטן על החיים.

שלומית ממליצה על HEIMA – דוקומנטרי המתעד מסע הופעות של סיגור רוס

אחד הנגנים של SIGUR ROS  אומר שפירוש המילה HEIMA  באיסלנדית הוא AT HOME, אבל אולי העובדה שהמילה נשמעת כמו חיימ'ה בעברית, מעין כינוי חיבה יידישאי לשם חיים, (שהוא גם שמו של אבי), גרמה לי לאהוב את הסרט הזה עוד יותר. חיימ'ה הוא סרט דוקומנטרי על להקת SIGUR ROS  , להקת פוסט רוק איסלנדית שבשנת 2006, לאחר סיבוב הופעות גדול ברחבי העולם, מחליטה לחזור הביתה ולערוך מסע הופעות ספונטני וחינמי ברחבי המולדת.

ההופעות נערכות בלוקיישנים יוצאי דופן (ערי רפאים, עיירות קטנות ונידחות, מפעלי דגים, שמורות טבע) שהמשותף לכולם הוא עובדת היותם נעוצים בטבע עוצר נשימה שכמו איש לא דרך בו קודם לכן. רב ההופעות מתקיימות אל מול קומץ אנשים שחלקם מעריצים איסלנדיים מושבעים וחלקם נחשפים ללהקה לראשונה רק משום שזו האטרקציה היחידה שהגיעה אל העיר. ההופעות האקוסטיות ומספר הצופים המועט יוצרות משהו תמים, אינטימי וחד פעמי המצליח לעבור גם דרך מכשיר הדי.וי. די המיושן ביותר.

הצילומים המרהיבים והעריכה המדויקת, מייצרים סרט שקט מינימליסטי ויפהפה שכמו משתמש ב-DNA  של הלהקה כדי לשזור יחדיו רצף דימויים ייחודי ומופלא המלווה במוסיקה אלוהית שחודרת עמוק לתוך התודעה. כישוף מענג לאוהבי קולנוע ומוסיקה.

שני ממליצה על Control, סרטו של אנטון קורביין על להקת ג'וי דיוויזן

תגובה לטריילר של הסרט "קונטרול" ביוטיוב אומרת: "כל כך טוב שזה בשחור-לבן. המוזיקה נשמעת שחור-לבן". וצודקת, כמובן. במאי הסרט, אנטון קורביין הוא מי שצילם את צילומי הלהקה האיקוניים בתחילת שנות השמונים ובכך הנציח את הדימוי המיוסר, היפהפה והעמוק של המוזיקה של ג'וי דיוויז'ן. בסיפור של איאן קרטיס היה כל מה שצריך כדי להפוך לאייקון – סולן להקה כריזמטי של להקה שהיתה פניי הצליל החדש של אנגליה, התמודדות קשה עם מחלה כרונית והתאבדות בשיא ההצלחה, אבל הסרט של קורביין לא נשאר ברמה השטחית האיקונוגרפית. הבחירה האמיצה והמוצלחת של קורביין, שמכל האספקטים, בחר להכנס עמוק לליבו של הגיבור ובסס את התסריט על הספר שכתבה אישתו, על מערכת היחסים  הטעונה ביניהם, הפכה את הדמות הזו מדימוי לבשר ודם: רגיש, מצחיק, מבולבל, וכן, לפעמים גם חתיכת מניאק. וכך, הדמות נותנת את העומק למוזיקה, וזו משלימה את הסיפור של הדמות. השחקנים למדו לנגן במיוחד עבור תפקידם בסרט והם באמת מנגנים בסצנות את השירים המקוריים של הלהקה, בכך נוצר מעין מימד חדש ברמת ה"מציאותיות" של הסרט: זה סיפור שמבוסס על סיפור אמיתי, שמבויים ע"י מישהו שבאמת היה שם, והלהקה מנגנת את השירים האמיתיים אבל היא מורכבת משחקנים. אם כך, למי שייכת המוזיקה שנוגנה על הסט של הסרט – לשחקנים? ללהקה? לבמאי? זה לא משנה, כי היא מרגשת כפי שהיא ומעבירה במלוא עוצמתה, יחד עם האסתטיקה המוקפדת של הסרט, את היופי השביר-אלים שטמון במוזיקה של ג'וי דיוויז'ן, וגם את יופיה השביר-אלים של האהבה.

איתן ממליץ על DIG!, רוקומנטרי העוקב אחר שתי להקות רוק בדרכן לתהילה

זהו סיפורן של שתי להקות – האחת The Brian Jonestown Massacre והשנייה The Dandy Warhols. לשתיהן סולנים המהווים המנהיג הבלתי מעורער של הלהקה והכוח המניע שמאחוריה – אנטון ניוקומב הפרוע ל-BJM וקורטני טיילור לדאנדי וורהולז. שני הסולנים היו גם חברים טובים אשר קיוו לכבוש את העולם והאמינו כי יום יבוא ויצליחו, אולם בעוד להקה אחת גלשה לסמים קשים, רוק פסיכדלי וקטטות בהופעות (כולל באחת מול נציגי חברת תקליטים גדולה), הלהקה השניה הוחתמה בחברה גדולה, הפיקה קליפ יקר, הקליטה שירים להמונים ואפילו מכרה להיט לענקית התקשורת Vodafone, מה שגרם להם לזכות לעושר ופרסום.

במאית הסרט עקבה במשך 7 שנים אחר פועלן של הלהקות הללו ויצרה סרט המכיל בתוכו לא מעט סצינות הארד-קור מטורפות ומדהימות, אשר הופכות את DIG לרוקומנטרי הכי מרתק שנוצר אי פעם.

—-

ואחרון חביב, אריק ממליץ על ה-Beatles Anthology

ביקום מקביל, מוסרי וסקסי יותר משלנו, אינדיאנה ג'ונס לא היה מבזבז את זמנו בחיפוש אחר איזה גביע מקושקש, אלא עורך מסע למציאת שורשי היצירה האנושית. הוא היה מוצא עבורנו מתחת לסבך את שדה התותים הנצחי, את כתובתו של  Nowhere man, ואפילו מסתדר באיזה פלירט בפינה של פני ליין ומארקט סטריט. ממקום של כבוד לכוחה של מוסיקה שהפכה להיסטוריה, הצליחו הביטלס ושותפיהם למסע הקסם המסתורי, ביצירתה של אנתולוגיה מרתקת. סיפור יצירת הקסם, החושף פרטים חדשים ומרתקים מן האגדה, המאירים אותה באור חדש – על היחסים בין חברי הלהקה ומאבקיהם הפיננסיים זה בזה, על הקשר שלוח הרסן עם הרולינג סטון מחד ועל הכיבוש המסחרר של השוק האמריקאי במסעי ההופעות עתירי האורגיות מאידך. ויש גם מוסיקה, והרבה ממנה – אנושית, מבריקה, חדשנית וקלאסית כאחד. אאאחחח לקנא. באנתולוגיה של הביטלס.

זהו להפעם, תודה מקרב לב לכל הממליצים המשובחים. ואם מישהו תוהה – אז איך היה בסוף בקאט קופי? – אשאיר אתכם עם טעימה קטנה מההופעה לקינוח, יחד עם רימיקס מקסים בהמלצתו של תום. עד העונג הבא.

פורסם בקטגוריה אירוח, המלצות על סרטים, חגיגי, מוזיקה | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 4 תגובות

מיסטר אנדרסון

כשאייג'נט סמית נוצח על ידי מיסטר אנדרסון – רגע מכונן בקולנוע המסחרי של ימינו – הוא נוצח על ידי "הנבחר", זה שניחן בכישורים טבעיים להיות סוג של משיח בתחומו, זאת בנוסף לעבודת אימונים קשה והיכולת לחשוב אחרת. סמית' הוא השכפול, הנוסחה, ג'ון דו, כל אחד, שטנץ מפס הייצור התרבותי. אך מיהו אנדרסון? שם המשפחה אנדרסון כבר היה מוכר בעולם הטלוויזיה עם מקגיוור (ריצ'ארד דין אנדרסון), סקאלי מתיקים באפילה (ג'יליאן אנדרסון) וכמובן משמר המפרץ (פמלה אנדרסון). בקולנוע של שנות ה-90, שם המשפחה אנדרסון הפך למארקר המסמן במאי ששווה לעקוב אחריו. מתוך שלושת הבמאים אשר התפרסמו בשנות ה-90: פול אנדרסון, ווס אנדרסון ופול תומאס אנדרסון, בחרתי לסקור את עבודתם של שני האנדרסונים האחרונים, המהווים בעיניי לקולנוע מה שניאו היווה למאטריקס – אנשים המסוגלים לשלוט במדיום בצורה וירטואוזית, לכופף ולשנות את כללי הז'אנרים ולתאם בצורה אבסולוטית בין היקום בו מתרחשים סרטיהם לתמה המרכזית שמעניינת אותם. בתיאוריה הקולנועית ישנה מילה התפורה למידותיהם של אנשים כאלה – Auteur (מחבר בצרפתית). משמעות הדבקת התווית אוטר לבמאי הינה ההכרה כי מדובר בבמאי מוכשר המצליח להשמיע בסרטיו באופן עקבי את קולו היחודי. למרות שהסרט הינו עבודה משותפת של מאות אנשים העשויים להטביע חותמם על היצירה, האוטר הוא זה שחתום עליה ואחראי למוצר הסופי. תיאוריית האוטר מנסה למצוא את התמות המשותפות לסרטים אשר נעשו תחת אותו במאי, את הסגנון הויזואלי היחודי לו, את סוג התסריטים אשר יביים, השחקנים עמם יעבוד ועוד ועוד. בעצם, בכל פעם בה אנו בוחרים סרט על פי שם הבמאי – אנו בעצמנו משתפים פעולה עם כלליה של תיאוריית האוטר – בראשנו מתגלגלים הסרטים הקודמים של אותו במאי ובהתאמה, נוצרת מערכת ציפיות לסרט בו אנו מתעתדים לצפות.

Paul is alive

בחזרה לאנדרסונים המופלאים. פול אנדרסון הוא במאי סרטי אקשן ומד"ב משופשף, האחראי ללהיטים כמו האוייב שבפנים עם מילה ג'ובוביץ', מירוץ קטלני עם ג'ייסון סטטהאם וכדו'. גם פול נחשב בעיניי לא מעט אנשים לילד פלא, גם פול בצע את הפריצה שלו בשנות ה-90, אך משום שזה הבלוג שלי ופול אינו כוס הקפה שלי – הוא יוותר היום מחוץ לעניינים. צ'או פול. הפוסט היום יוקדש לעבודתו של ווס אנדרסון והבא לפי.טי.אנדרסון.

בתמונה - שועל, שועל מופלא, שועל קרבות ותיק.

ווס אנדרסון

ווס נולד וגדל ביוסטון טקסס. כשהיה בן 10 הוריו התגרשו והוא חווה את גירושיהם בתחושת מבוכה ובושה. בתקופת בית הספר נהג לכתוב ולביים מחזות ואף לצלם סרטונים קצרים במצלמת 8 מ"מ. במהלך לימודי פילוסופיה באוניברסיטה, הכיר את אואן ווילסון בקורס משותף והחל לשתף עמו פעולה בכתיבת שלושת סרטיו הראשונים.

תמים-מתיילד

הסגנון שמאד מזוהה עם ווס אנדרסון הלך והשתכלל לאורך סרטיו והפך מושא לחיקוי והתכתבות בקרב אמני האינדי. ניתן להצביע על סרטו השני – "המירוץ לצמרת של מקס פישר", כסרט בו גובשה הנוסחה שתשמש אותו באופן קבוע בעתיד. בסרט זה בצע ווס את המעבר משימוש בפריים ביחס 1:1.85 לפריים רחב יותר ביחס 1:2.35 המאפשר להכניס כמות רבה יותר של אנשים ופרטים כך שימלאו את כל הפריים. ווס שומר על קומפוזיציות סימטריות מדוייקות ומבנה את הפריים תוך שימוש בצורות גיאומטריות בסיסיות.

שימוש בצורות גיאומטריות

פריימים מלאים בדמויות

הסקאלה הצבעונית של השוטים של ווס היא רוויה ועשירה, מוארת בצבעים בהירים, פסטלים, שומרת על טון תמים-מתיילד ומביעה לרוב נוסטלגיה סנטימנטלית. בעוד בתיאוריית האוטר הוגדר הבמאי כאחד שאוחז ב"מצלמת עט", לווס אנדרסון מתייחסים כזה שאוחז ב"מצלמת קריולה (Crayola)".

בתמונה - סרטו הגנוז של ווס אנדרסון

העולם בו מתרחשות עלילותיו משדר מלאכותיות וחוויה של דיסאוריינטציה בזמן, מה שלרוב מקנה נימה אירונית לסיטואציות הדרמתיות. סרטיו מתרחשים ביקום אלטרנטיבי, ללא דגש על ריאליזם, מעין אגדות למבוגרים. לא לחינם יש שתיארו את סרטיו המצועצעים, עטופי עולם דמוי קרטון, כסרט מצוייר למבוגרים. (מה שאכן מתיישב מעולה עם הרפתקת "מר שועל המהולל", שהיה בהגדרתו סרט מצוייר שכזה).

סרט מאוייר למבוגרים

בעריכה משתמש ווס לרוב באינסרטים וקלוז אפים של פריים סטטי לתיאור דמות. ווס מקפיד לשמור על מעין קלילות מלאת חן במעברים, כשלרוב מלווה אותו מוזיקת פולק או קלאסיקות רוק בריטי. השימוש בתנועות מצלמה הינו ממוקד ככלי להעברת הסיפור על ידי מספר כל יודע. ווס מקפיד על שימוש מינימלי של מצלמה המוחזקת ביד (Hand Held) – רק במקום בו נזקקים להעברת עומק רגשי או אירוע בעל חשיבות. יש שטוענים כי סגנונו המיוחד הינו טעם נרכש, אך הוא מצידו משתדל לשמור על סגנון שהוא אסתטי ועדיין נגיש.

זה חי ורווי

התמות אשר מעסיקות את ווס מושפעות מהחוויות אשר עיצבו עולמו ועוסקות בעיקר בהעדרם של הורים, חשיבותה של האבהות וההשלכות לדמות אב גרועה/ חסרה. בנוסף עוסק ווס בתהליך היווצרותה של מודעות עצמית והבנה עצמית, הפשרה שהיא בעצם ההתבגרות. בסרטיו תמצאו לרוב דמויות פגומות בעלות ריחוק רגשי, מאבק בין שני זכרים, עשירים לצד בני מעמד הפועלים, סיפורי אהבה שהם בגדר טאבו, פאם פאטאל בלתי מושגת וגיבור חולם.

גיבוריו הם חולמים אאוטסיידרים שירדו מגדולתם, עורגים לימים הטובים (לרוב עבר מדומיין שכלל לא היה) ומעוניינים להחזיר עטרה ליושנה, בטוחים שיוכלו לתקן את עולמם לו הכל ישוב להיות כפי שהיה. בכך יש בגיבוריו אלמנט משיחי המקווה להציל את כולם באמצעות הצלחתם, אך אותה דבקות בחלום רק מבודדת יותר את החולם. בקולנוע של הוליווד הקלאסית, הגיבור אכן היה "משיג את הנערה" או את התהילה. בסרטיו של אנדרסון הגיבור לרוב נכשל מלהשיג מטרתו, אך עובר תהליך של התבגרות / פיתוח מודעות לאורך הדרך. בעצם קיומו, משמש הגיבור השראה לחולמים אחרים. הבה נצא לטיול קצר, רטרוספקטיבה של סרטיו, שתאפשר לנו לזהות כיצד התמות הללו באות לידי ביטוי.

פשיעות קטנות (1996)

לאחר סרט קצר בשם "Bottle Rocket", בהשתתפות אואן ווילסון ואחיו לוק, יצרו השניים גרסה חדשה לסרט – הפעם באורך מלא. אנטוני (לוק ווילסון) משתחרר מבית חולים לחולי נפש ומצטרף לתכניתו של חברו דיגנן (אואן ווילסון) לביצוע שוד מתוחכם והזוי. בדרך מצטרף אליהם ידידם בוב העשיר ומשועמם ואנטוני מתאהב בחדרנית בשם אינז. המאפיין הבסיסי של אנטוני הינו רצונו לסייע/ להציל את האנשים שסביבו ולא לחבל בחלומותיהם. דוגמה יפה לכך הינה בתחילת הסרט, כאשר אנטוני משתחרר מבית החולים (בו אשפז עצמו מרצונו), דיגנן מגיע על מנת לסייע לו בבריחה מהמוסד דרך החלון ואנטוני, שלא רוצה להרוס את סיפור הפנטזיה של דיגנן, משתף עמו פעולה בבריחה הירואית דרך החלון. לפני שאנטוני יוצא מהחלון נפרד ממנו הרופא באזהרה – "אל תנסה להציל את כולם", אנטוני משיב "אוקיי, אני לא", מה שברור לפי נימת קולו כי מדובר באמירה שהוא לא מאמין בה. בהמשך מנסה אנטוני לעזור לדיגנן ולאינז ולאט לאט לומד כמה דברים על עצמו.

המירוץ לצמרת של מקס פישר (1998)

המירוץ… (או ראשמור) הוא סרטו האישי ביותר של ווס אנדרסון אשר בוים על ידו עוד לפני שהגיע לגיל 30. ווס, כמו הגיבור מקס פישר (ג'ייסון שוורצמן), כתב וביים מחזות בגיל צעיר, למד בבית ספר יוקרתי ונהל יחסים מורכבים עם דמות אב. מקס, בן לספר, התקבל לבי"ס יוקרתי על בסיס מלגה, זאת בעקבות מחזה שכתב בכתה ב'. מקס מנהל בביה"ס חיים עשירים – הוא עומד בראש כמעט כל מועדון ביזארי שניתן לדמיין, כותב ומביים מחזות, עושה אינספור פעילויות מלבד להשקיע בלימודיו. מקס מתחבר לתורם עשיר בשם בלום (ביל מארי) ומתאהב במורה צעירה. כאשר מקס עלול להיות מסולק מבית ספר הדברים רק הולכים ומסתבכים והוא לומד שיעור חשוב על החיים, על עצמו ועל חברות .

משפחת טננבאום (2001)

משפחת טננבאום הוא סיפור עצוב על משפחת גאונים בדעיכה. עצוב? עצוב זו אינה המילה הנכונה כשיש רמה כה גבוהה של מודעות אירונית וצבעוניות פופית. הנראטור (אלק בולדווין) אשר מספר לנו את הסיפור מכניס מלכתחילה מעין טון אחר שמסתכל על הדברים בריחוק סרקסטי. זהו סיפורו של רויאל טננבאום (ג'ין הקמן), אב המשפחה אשר פרוד מאשתו את'לין (אנג'ליקה יוסטון). כאשר הוא שומע כי אשתו עומדת להנשא לרואה החשבון שלה (דני גלובר) הוא מעוניין למנוע את החתונה על ידי חזרה לחיק משפחתו לאחר שנים של ניתוק. רויאל ממציא לעצמו סרטן סופני ומנסה להכנס ללבם החומל של ילדיו. לאט לאט הוא מצליח להתקרב לאשתו לשעבר  ולילדיו הלא פשוטים (בן סטילר, גווינית' פלאטרו, לוק ווילסון), עד שהתחבולה מתגלה ועתה עליו לעבוד קשה כדי לתקן את מעשיו. רויאל, שנכשל במשימתו לחזור לחיק המשפחה, הולך ומשפר דרכיו, מתקרב מחדש לילדים, תוך כדי שהוא מנסה לפתור למשפחה את בעיותיה. אגב, אואן ווילסון וביל מארי גם פה. סרט מלא קסם שניתן לראות גם 5 פעמים ועדיין לחייך כמעט כמו בפעם הראשונה.

עמוק במים (2004)

עמוק במים הוא הסרט הראשון של ווס אשר לא נכתב עם אואן, אלא עם נוח באומבך ובהתאם, כמו בסרטיו של נוח, דמות הגיבור סטיב זיסו (ביל מארי) הרבה יותר מרירה ובלתי נסבלת. בכלל, מניסיוני הקט, זהו הסרט הכי שנוי במחלוקת של אנדרסון, סרט שמייצר מעריצים שרופים לצד שונאים מרים, אולי התגובה הקיצונית הינה הקצנה של המגמות ששרו בעדינות יותר בסרטיו הקודמים. סטיב מגייס משלחת על מנת לחסל כריש אימתני כנקמה על מותו של חברו הטוב. על ספינתו מפליגים רבים וטובים: וויליאם דפו כסגנו ממוצא גרמני, קייט בלאנשט ככתבת המתעמתת עם סטיב, אואן ווילסון מצטרף בתפקיד בנו האובד ואליהם מצטרפים אנג'ליקה יוסטון כאשתו, מייקל גמבון בתור המפיק שלו וג'ף גולדבלום כנמסיס של זיסו – אליסטר הנסי. הסרט מלא בפנינים כמו אנימציית סטופ מושן של דרי הים, שירי דיויד בואי בפורטוגזית, אווירה סהרורית ותפאורה מלבבת. סטיב חוזר מהמסע מריר כפי שהיה, אבל קצת אחרת.

רכבת לדארג'ילינג (2007)

קחו את כל הצבעוניות הרוויה של ווס ותזרקו אותה בהודו ומה קבלתם? סרט שהוא לא רק מקסים אלא גם תאווה לעיניים. הסיפור הוא פשוט – 3 אחים (אואן ווילסון, ג'ייסון שוורצמן, אדריאן ברודי) יוצאים למסע רכבת בהודו על מנת לחדש את הקשר שאבד. בדרכם הם עוברים לא מעט חוויות אשר גורמות להם לפקפק בסיכוי להצלחה במשימתם, פוגשים את אמם במנזר (אנג'ליקה יוסטון) ומתמודדים עם אירוע קשה מעברם. הסרט נכתב בשיתוף עם רומן קופולה (הבן של פרנסיס פורד, האח של סופיה) וקדם לו פרולוג קצר עם ג'ייסון שוורצמן ונטלי פורטמן בשם הוטל שאבלייר, אליו מרפרר הסרט לקראת סופו. סקואלם אמיתי.

מר שועל המהולל (2009)

אנימציה, למרות כל מה שקרה לה בשנים האחרונות, עדיין סובלת אצל רוב הקהל מסטיגמה שגויה – לא למבוגרים. לא פשוט היה לשכנע אנשים ללכת על השועל הזה, אבל כל מי שגילה את האוצר הבלום התלהב והמליץ לחבריו. נדיר לראות סרטים עם כמעט מאה אחוזי הצלחה! אולי פשוט משהו בסגנון הקבוע של ווס אנדרסון, יחד עם תסריט שובב אך בוגר יחסית, יושב ממש טוב על סרט מצוייר (זוכרים את מה שכתבתי בהתחלה?). לא אפרט יותר מדי, רק אומר בלב שלם – לרוץ לראות! (לאלה שזקוקים לכוכבים כדי להציץ, יש פה למכביר: ג'ורג' קלוני, מריל סטריפ, ג'ייסון שוורצמן, ביל מארי, מייקל גמבון, וויליאם דפו, אואן ווילסון, ושימו לב – ווס אנדרסון בכבודו ובעצמו והאחד והיחיד, סולן להקת פאלפ – ג'ארביס קוקר!!!)

Moonrise Kingdom – 2012

סרטו הבא של ווס אנדרסון אמור לעסוק בבריחתם של זוג אוהבים צעיר ובמשלחת החיפוש אשר יוצאת בעקבותם. מה שמרתק במיוחד הוא להעיף מבט בליהוק שנעשה לסרט: ברוס וויליס, אדווארד נורטון, אוון וילסון, ביל מארי, פרנסס מקדורמנד, הארווי קייטל, טילדה סווינטון, ג'ייסון שוורצמן, בוב באלאבן (המוכר מסרטיו של כריסטופר גסט) ועוד רבים וטובים. יהיה מרתק לראות איך כל הפיגורות הללו מתמרנות בעולמו המופלא של ווס אנדרסון. הנה כמה תמונות מאתר הצילומים:

זהו. עד כאן להפעם – ובחלק ב' יגיע פ.ת.אנדרסון, שועל מהולל בפני עצמו, אל תשכחו להצטרף.


פורסם בקטגוריה במאים, המלצות על סרטים, סרט טוב | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 6 תגובות

סדר לי סדרה: Misfits

נשמע קצת כמו "צייר לי כבשה". הלוואי. הלוואי שזה היה הנסיך הקטן שנכנס לחנות ומבקש סדרה. אני משוכנע כי לאדם פתוח וסקרן כמוהו היה לי קל מאד להמליץ על קשר ארוך טווח עם חומרי וידאו מרתקים ארוזים בקופסה. ברור לי שהוא היה מצליח לזהות מקילומטרים את הפיל שמסתתר בעומקו של נחש הנדמה מבחוץ לסתם כובע מגבעת.

Monkey-Slut

לצערי, הרוב לא מתלהבים ממונוגמיה (בכלל וודאי ש) עם משהו לא מוכר, אפילו אם מדובר רק בקשר לטווח קצר. אולי די אהבת את המודעה שלה והתחלת לנהל עמה שיחות טיזרים על המסך, אולי הטיזר הפך לטריילר והתחלת להרגיש שאתה רואה פה פוטנציאל למשהו רציני. בכל מקרה, אתה מגיע לדייט עמוס ציפיות, היא מנסה להכות בך עם פיילוט שיצביע על כל הפיצ'רים הבולטים והסיבות להקשר אליה ואתה מצידך – מנסה לעמוד בקצב שלה, לצחוק או לבכות כשצריך, להמתח בשבילה, להקשיב למה שיש לה להגיד. המבחן הראשון מגיע כשאתה צריך להתפנות – האם תשים אותה על Pause או שמא תתן לה לשעשע עצמה לבד? מהר מאד שניכם יודעים אם זה זה – על פי רמת האינטנסיביות והאינטימיות שנוצרת, כמה אתה מרגיש שאתה רוצה לדעת עליה עוד, האם כשנגמר פרק אתה כבר מחכה לפגישה הבאה בקוצר רוח? האם כשהיא רחוקה בסוף עונה אתה דורש בשלומה? כשמישהו פונה אליי ב"סדר לי סדרה" – אני מרגיש כמו שדכן שמייחל לחתונה. יש לסקור את הלקוח ולתפור משהו למידותיו – האם הוא בעל ראש פתוח? האם הוא חסר סבלנות? האם הוא רוצה משהו להתעמק בו? לברוח אליו? להתאהב? לצחוק? האם הסדרה שאני מנסה לשדך לו, (אולי כמו השושנה לנסיך), תהיה תובענית מדי? תדרוש ממנו יותר מדי לסופו של יום עבודה?

טלוויזיה, אל תקרא לה שטוחה.

אופן הצפייה בסדרות השתנה בצורה נכרת בעשור האחרון. לא חייבים לחכות שבוע כדי לקבל את המנה שלנו, אפשר לקחת הכל במכה. הדמויות עמוקות ומורכבות יותר, הבימוי והצילום הם לעיתים ברמה כה גבוהה עד שסרטי קולנוע יכולים רק ללמוד מהם. הנראטיב שניתן לפתח בתהליך ארוך ואיטי של צפייה ממושכת, מאפשר לדון בנושאים מורכבים ללא לחץ זמן להגיע לשורה תחתונה, תוך מתן פאוזות לצופה, כאלה המאפשרות לעכל את העלילה עד הפרק הבא. סדרות עוברות תהליכי מיתוג, פרסום, שיווק ונתמכות במרצ'נדייזינג וכוכבי קולנוע – בדיוק כמו סרטים. בשנות ה-2000, מול קולנוע שכבר נמצא הרבה מעבר לשיאו, בלטה זירת הסדרות בתור המקום בו עדיין קיימת חדשנות, יצירתיות ועומק – עם לא מעט יצירות מופת.

כאן אמליץ מדי פעם על סדרה שכדאי להתאהב בה – והפעם:

אחד הדברים המקסימים במיספיטס (הבלתי תואמים או הלא-יוצלחים) הוא הניסיון להכניס את הסדרה לאיזושהי הגדרה ז'אנרית ברורה. מחד – הסדרה זכתה בפרס סדרת הדרמה הטובה ביותר בטקס ה-BAFTA הבריטי לשנת 2010 וכל מי שיצפה בה ישים לב לקונפליקטים והיסודות הדרמטים העמוקים שבסצינות הטעונות. מנגד – הסדרה מלאה בנונסנס, הומור אפל, דיאלוגים קומים, סיטואציות שהמילה "מגוחכות" קטנה עליהן. בנוסף לאלו – האלמנט הברור ביותר בתסריט הינו מדע בדיוני, מלווה באפקטים מיוחדים ורעיונות פילוסופים. רגע, זה לא נגמר פה – סצינות אימה, סיקוונסים מלאי מתח, סצינות סקס לוהטות, רומנטיקה ואהבה – נראה כי התכנית הינה מיש מאש של כל דבר שהיא יכולה להיות. בראיון עם יוצר התכנית – הווארד אוברמן, הווארד הדגיש כי הדבר החשוב בתכנית הינו היסוד הדרמטי. לא מסר גדול מהחיים, לא מדע בדיוני מלא מורכבות מדעית, אלא פשוט אנשים המתנהגים בהתאם לאופיים, במפגש עם אחר המלטש אותו.

we're already criminals but we could be SUCCESSFUL criminals

התוכן

אז על מה כל המהומה? הסיפור פשוט – חמישה צעירים הבאים ליומם הראשון במרכז הקהילתי, לאחר שנשפטו לעבודות שירות למען הקהילה. במהלך צביעת ספסלים סביב המרכז – סופה אדירה משתוללת וברק פוגע בכל החמישה ובקצין המבחן שלהם. מכאן והלאה – דברים מתחילים להיות מוזרים וכל אחד מהצעירים מתחיל לגלות שהוא קבל בסערה כוחות מיוחדים. נשמע כמו Heroes  פוגש את Skins? אני מבקש לא להעליב! מיספיטס היא הרבה יותר משתיהן גם יחד.

We fucked up bigger and better than any generation that came before us

הכוחות המיוחדים הם בעצם השלכה מטאפורית של אופיו של כל אחד מהחבורה. הכוח (שמביא עמו אחריות גדולה) ניתן כביכול לאנשים הלא נכונים – אין להם שום רצון להציל את העולם והם אפילו לא מסוגלים להציל את עצמם מעצמם, שלא לדבר על זה שהם מראש נמצאים שם מהסיבה שמוסר והתנהגות חברתית הם לא ממש לחם חוקם. (ASBO בלעז).

הדמויות

call me a bitch one more time, i will kick you so hard in the cunt your mum will feel it

קלי היא CHAV (כינוי לנוער עברייני ממעמד הפועלים הבריטי) טיפוסית, בעלת מבטא כבד המקשה להבין אותה. קלי נשפטה לעבודות שירות על כך שהיתה מעורבת בקטטה עם בחורה אחרת והיא סובלת מדימוי עצמי נמוך. לאחר פגיעת הברק, קלי מקבלת את היכולת לשמוע מה אנשים חושבים עליה – דבר שמעסיק אותה המון ביומיום – מה שגורם ללא מעט תקריות לא נעימות. עמוק בפנים, קלי, כמו הדמויות האחרות, היא בחורה טובה שפשוט החיים דרכו עליה ולא ניתנה לה הזדמנות. אולי הסערה הזו היא הניצוץ שיוכל להעיר אותה.

I've got balls, you just ain't seen them yet

סיימון הוא החנון שבחבורה, קצת בעל הפרעת אישיות, מנודה חברתית ופריק של מד"ב וטכנולוגיה. אישיותו המופנמת גורמת לו לקבל את הכח להעלם במצבים בהם הוא מרגיש מובך או שמתעלמים ממנו. סיימון עובר תהליך של למידה להשתלט על כוחותיו – ובמקביל תהליך של למידה להשתלב מבחינה חברתית.

Your mum has never met a girl like me

אלישה היא הנערה היפה שזקוקה לתשומת לב תמידית. חשוב לה שירצו אותה, שיאהבו אותה, מה שגורם לרוב הגברים לראות בה לא הרבה מעבר לפנים יפות. אלישה מקבלת את היכולת ההזויה והמסוכנת – מי שנוגע בה אוטומטית רוצה לשכב איתה – מה שלעיתים עלול להסתיים באונס. גברים שעורה מתחכך בהם מאבדים את העשתונות ושוכחים ממקומם הטבעי. מהר מאד אלישה מגיעה למסקנה כי ה"כח" שלה הוא עול לא קל בכלל.

mr.backwards

קרטיס הוא אתלט אשר נתפס על החזקת קוקאין, מה שגרם לקריירה האתלטית שלו להגיע אל קיצה. הוא מלא חרטה ומרגיש שזה לא מגיע לו ולו רק יכול היה להחזיר את הזמן. אבל רגע – הוא יכול. לא סתם, אלא רק במקרים בהם הוא מלא צער או חרטה. אחד הפרקים היפים בעונה הראשונה עוסק בניסיון של קרטיס לחזור בזמן ולתקן את מעשיו, תוך התמודדות עם ההשלכות לכך.

Me? I was done for eating some pic'n'mix

ניית'ן (נתן?) הוא המנה העיקרית. הוא האידיוט שלא יודע לשתוק. זה שמסתבך בכל שטות רק כי הוא יכול. זה שלא יתבייש לספר על הסטיות שלו, המעשים המטופשים שעשה – ויעשה הכל שוב. זה מה שעושה אותו דמות כה מקסימה (ומעצבנת בו זמנית) בסדרה. מה הכוח שקבל? אולי היכולת המקשה לא לסתום את הפה.

ההפקה, הלוקיישן, הבימוי, הצילום

הסדרה לוקחת עצמה ברצינות וישנה המון השקעה בסצינות מבויימות למשעי, עריכה משוייפת, אפקטים מיוחדים (במסגרת התקציב שסדרה בריטית יכולה להרשות לעצמה – הדגש הוא לחשוב על רעיונות שלא עולים הרבה כסף ולא נראים מגוחך), צילום אפל שנראה כמו קולנוע (הסדרה מצולמת במצלמת RED, אחת המצלמות האיכותיות בשוק הצילום הדיגיטלי המאפשרת יכולות גבוהות בתקציב סביר יחסית). מחוות ורפרנסים לעולם הקולנוע (לסרטים כמו "הניצוץ", "קינג קונג", "שליחות קטלנית", "מועדון ארוחת הבוקר" ועוד). הכל נעשה בניסיון להעניק אמינות, אווירה והנאה לעולם של מיספיטס. הסדרה מצולמת ברובה באותו לוקיישן בו צולם "תפוז מכני" של סטנלי קובריק, מה שמרפרר לעוד כמה שאלות בנוגע למוסר ועבריינים צעירים. קחו הצצה בכמה לוקיישנים ופריימים:

עוד קצת מהאווירה בסדרה:

פסקול

להוסיף על כל אלה – לסדרה יש פסקול מצויין. אם זה הפתיח (שלמעלה) של הרפצ'ור, או הטריילר של ג'סטיס:

הכל מרגיש מלוכלך ונשמע תואם את העולם בו מתרחשת הסדרה, יחד עם משהו שהוא בעיקרו מאד בריטי. לדוגמה מספר קטעים מפרק שמאד אהבתי:

רולקס סוויפ – מתחבר מעולה לפרק שכולו מוקדש למסע בזמן של קרטיס. ישאר לכם בראש הרבה אחרי הפרק.

ג'סטיס – עדיין נשמעים מעולה עם האווירה האפלה של הסדרה.

לה רו – בריטית אלקטרונית לוהטת.

אנדרוורלד – נסיכי המוזיקה האלקטרונית של בריטניה.

כל אלה הם רק חלק קטן מאד מהמון מוזיקה כייפית שעוזרת לאווירה ה"קולית" של הסדרה.

לסיכום:

מומלץ ביותר, לא רק לחובבי הז'אנר, לא רק לצעירים, לא רק לחובבי הבריטים.

אורך פרק כ-45 דקות. עונה ראשונה – 6 פרקים. עונה שניה – 6 פרקים + ספיישל לחג המולד.

That has to be the shittest power ever

פורסם בקטגוריה סדר לי סדרה | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 4 תגובות

על גאווה ודעה קדומה

אז צעדתם, חגגתם, רקדתם, עשיתם אהבה ועכשיו אפשר לקנח את חגיגות סופ"ש הגאווה באיזה סרט גאווה טוב שירגש, יחדש או יממש את הפנטזיות הכמוסות שלכם. אבל רגע, סרט גאווה? האם יש דבר כזה בכלל? ואם כן, האם לאלו המכנים עצמם "סטרייטים" יש מה לחפש בו?

Have a nice day

עת מנסים להגדיר מהו בדיוק ז'אנר הסרט הגאה, נתקלים ברצף של בעיות סבוכות, אשר לעיתים שופכות אור על סוגיות מורכבות יותר, הקשורות דווקא לחיים שמחוץ לאולם/ עולם הקולנוע. למשל, האם סרט גאה הינו רק כזה המכיל גיבור קווירי? מה בנוגע לסרטים בעלי גיבורים סטרייטים המבויימים על ידי במאי גיי (כמו לחזור של אלמודובר, עלי של פאסבינדר, למצוא את פורסטר של ואן-סנט או ברוכים הבאים לבית הבובות של סולונדז) האם לא ברור כי התוכן יושפע מעצם זהותו המינית של היוצר? האם להיות גיי לא אומר לחוות את החיים בצורה שונה (למשל בסרט אורבניה, פאקינג אמאל, קרייזי או Mysterious Skin), כאאוטסיידר, לעיתים כדחוי, כמישהו שתפיסת המציאות שלו שונה ובהתאמה סרטיו? האם גאווה הינה בעצם סוג של פגם הניתן לתיקון (בסרט כמו fixing frank), או שמא דרך חיים אלטרנטיבית? (Go fish למשל). כיצד נראית זוגיות חד מינית (בסדרות כמו משפחה מודרנית, הסמויה, עמוק באדמה ובסרטים כמו happy together, הילדים בסדר, קשורות או שורטבאס)? מה מקומן של הטרנסג'נדרים בחברה (טראנס אמריקה, בנים אינם בוכים, בובות נייר, הדוויג והשארית העצבנית)? כיצד נתפסים הגאים בתרבויות השונות (טאבו, כלוב העליזים, לפני שהלילה יורד, חינוך רע)? מה הקשר בין הגיי ה"סטרייט אקטינג" של איתן פוקס לדמויות הקוויריות המופרעות של ג'ון ווטרס? ואם אכן השוויון הגיע וכל העיסוק בנושא כבר מאחורינו, האם בכלל יש עוד צורך לסווג סרטים כלהט"בים? (מישהו שמע על ז'אנר סרטי יהודים למשל?) האם לא ניתן לצאת מנקודת הנחה כי אתה יכול לשכב עם מי שאתה רוצה, איך שאתה רוצה, מבלי שזה ישפיע על קטלוג הסרט ככזה או אחר?

בינתיים נשאר בערפל המגדרי/ ז'אנרי ונזכר בתהליך פיזור הערפל סביב נושאי המגדר והמיניות, תהליך שהחל במאה ה-20 ומפירותיו נהנית הקהילה הגאה כרגע – בראשית המאה ה-21.

בקולנוע של הוליווד הקלאסית לא היה מקום אמיתי לשונים ובהתאם לכך ייצוגם של מיעוטים היה לוקה בחסר. לכשהופיעה דמות שאינה מהזרם המרכזי – לרוב הופיעה כגורם שלילי ומסוכן שעבר דמוניזציה, או גורם פאתטי שעבר הגחכה וזכה ליחס מזלזל. גורלה של הקהילה הלהט"בית לא היה שונה בכך מגורלן של קהילות מיעוט אחרות בארה"ב וכיום ניתן לראות בסרטים כמו "כוכבים בארון" כיצד דמויות להט"ביות היוו צל מסוכן על חיי החברה הנורמלית, כיצד היה על אמנים רבים להסתיר את זהותם המינית וכיצד התפתח קוד סודי של מסרים סמויים האמור לחתור תחת פני השטח ולהעניק תקווה לצופים שבארון. ז'אנרים צבעוניים כמו המלודרמה והמחזמר, היו הז'אנרים שחתרו לרוב לפנות באופן נסתר אל הקהילה הגאה ולסייע לה בהעברת מסרים חתרניים על הסדר הישן והתא המשפחתי ועל החלומות לעתיד טוב יותר. סרט קלאסי שמהווה דוגמה טובה לכך הינו כמובן "הקוסם מארץ עוץ" – מחזמר צבעוני בכיכובה של ג'ודי גארלנד, גיי אייקון בזכות עצמה, אשר בפסקול שלו השיר "אי שם מעבר לקשת" – שיר המביע תקווה לקיומו של עולם טוב יותר, בו ניתן להיות מי שאתה באמת.

גם המכשפה מהצפון בעניין של קורין אלאל

ב-29 ביוני 1969 העזו לראשונה חברי הקהילה להאבק בממסד ובמשטרה בפאב ה"סטונוול אין" שבניו יורק. המהומות שפרצו נמשכו מספר ימים והוכיחו מה שכל בן מיעוטים יודע מזמן – ליחס הוגן ושוויוני ניתן לזכות אך ורק לאחר הפעלת אלימות (מה שרלוונטי לרוב גם בימינו). מקרה זה הינו מאורע סימבולי בתולדות קהילת הלהט"ב (הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסקסואלים) המהווה אבן דרך בנושא השחרור והמרד על רקע נטייה מינית. בהמשך החל לאט לאט היחס לקהילה להשתנות ולהביא עמו אתגרים חדשים. התקופה הפוסט-מודרנית סייעה למאמצי הקהילה להתקבל כשונים אך שווים עם כניסת מושגים כמו מגדר, קוויריות, קאמפ ונטייה מינית לשיח האקדמי וקבלת זכויות משפטיות שוות בחלק ממדינות המערב. בתקופה זו נאלצה הקהילה להתמודד גם עם מחלת האיידס והשלכותיה, עם הדבקותם של רבים מחבריה בנגיף ומותן של דמויות המהוות גיי-אייקון כמו רוק הדסון או פרדי מרקורי. בעקבות כל אלה, גם לעולם הקולנוע והטלוויזיה החלו לזלוג דמויות גאות, חלקן מיושנות וסטריאוטיפיות יותר וחלקן חדשות, משוחררות ונועזות, כאלו שלא נראו בעבר.

בתקופה הנוכחית מתמודדת הקהילה עם האתגר של לחיות מחוץ לארון, עם תחושת אי השוויון והאיבה הסמויה לכל דבר ששונה, עם הרצון לחוות את החיים כמשפחה חד מינית, עם הצורך לדאוג לקבלתם של הטרנסקסואלים בחברה, עם האתגרים של זוגיות רבת שנים, עם אפקט ההשתקה הקיים סביב אלימות על רקע מיני ועם יצירתן של נורמות חדשות לגבי האופן הנכון בו ניתן להיות חלק מהקהילה.

בהתאם לכל הנאמר לעיל, בעשורים האחרונים ניתן לראות גל עולה של סרטים בנושאים הקשורים לקהילה הלהט"בית, עם לא מעט סרטים טובים והמון המון סרטים מביכים. אם יש דבר שלמדתי מהצפייה בסרטים אלה, זה הצורך להתייחס באופן שווה לכל סרט – גיי, סטרייט, זה לא ממש משנה, אם הסרט אינו מסוגל להציע עוד דברים חוץ מאג'נדה קווירית – הוא לא יהיה סרט ששווה לזכור. הנה סקירה קצרה של 16 סרטים מומלצים סביב הקהילה הלהט"בית, כאלה שכדאי להכיר ולהוקיר:

מכבסה יפהפיה שלי 1985

עומאר, בן למשפחה בריטית ממוצא פקיסטני, מנסה להסתדר בעולם המבוגרים וזה לא פשוט – אביו האלכוהוליסט זקוק לעזרתו, דודו נותן לו לנהל עסק כושל, אחד הבוסים שלו מנסה להכניסו לעולם הפשע והוא פקיסטני החי בשכונה שלא ממש סובלת מהגרים. לא מספיק? אז תוסיפו לכל זה קרובת משפחה שרוצה להנשא וחבר טוב מהעבר (דניאל דיי לואיס) שהופך למאהב וקבלתם סרט מקסים על הכח לאהוב גם כשאתה מוקף בלחץ ושנאה. קלאסיקת אייטיז להט"בית.

המומחים לכתמים!

חג שמח מר לורנס 1983

הזמן הוא זמן מלחה"ע השניה. במחנה שבויי מלחמה הכפופים למרות הצבא היפני שבוי מר לורנס (טום קונטי) – קצין בריטי שהיה מוצב בעברו ביפן ומכיר את התרבות והשפה היפנית. לורנס הוא זה שמתווך בין הצד היפני לשבויים בני בעלות הברית ובעיקר בין סמל הארה (טקאשי קיטאנו), לקפטן היקסלי ובין קפטן יונוי יפה התואר (ריושי סאקאמוטו) למשאת נפשו – ג'ק סליארס (דיויד בואי). סרט יפה על הניסיון של שני צדדים לתקשר למרות פערי המנטליות. הפסקול המיוחד של ריושי ישלח אתכם הישר לצד האפל של האייטיז.

I'm a mess without my little japanese boy

נגוע 1982

ואם כבר הגעתם לצד האפל של האייטיז – צפו בנגוע של עמוס גוטמן (שבכלל כדאי לצפות בכל סרטיו), על חייו של בחור צעיר וגיי בישראל של שנות ה-80, כשעיקר הסצינה היתה סביב גנים ומקומות חשוכים ותחושת תרבות אלטרנטיבית וחוסר תקווה שרתה מסביב. מפתיע, אך נראה כי למרות שחלפו 30 שנה מאז, משהו במונולוג הפתיחה עדיין מדוייק להפליא וחד כסכין.

אחרי "אפטר" - קל הרבה יותר...

מילא הומו, אבל לשכב עם מומו?

אפטר 1990

שנות ה-80 מסתיימות ואיתן פוקס מביים את סרטו הראשון (סרט קצר) על קורותיו של חייל בארון המקבל אפטר בירושלים, לפני עלייה ללבנון. סרט זה, יותר מכל סרטיו האחרים של פוקס, הצליח לאתגר את קונבנציות החשיבה על מאצ'ואיזם והומוסקסואליות בחברה הישראלית של ראשית שנות ה-90. הסיום הוא כזה שיצליח להחרט לכם בזכרון ולטעון שיר עברי ישן במשמעות מרגשת וחתרנית.

איידהו שלי 1991

סרטו הפיוטי של גאס ואן-סאנט מלהטט בין היומיומי לפנטסטי ולעיתים מרגיש לצופה כמו הזיה אחת ארוכה. זונה ממין זכר (ריבר פיניקס) הלוקה במחלה נדירה, יוצא לחיפוש אחר אמו בליווי בן טובים שסרח (קיאנו ריבס). המסע מעמת את השניים עם מציאות קשה, אנשים שונים ומשונים, תשוקות מתפרצות וסודות אפלים מהעבר המשפחתי. לדעתי (ואתם לא מוכרחים להסכים), מדובר בסרט מופתי.

בלונדינים שוקלים יותר

קשורות 1996

כשהפילם נואר של סרטי הגנגסטר פוגש את הבימוי של האחים וואשובסקי מהמאטריקס, את יכולה לצפות לחוויה מיוחדת במינה. הסרט עוסק באשה נשואה המתאהבת באסירה משוחררת (תוך כדי שהיא פותחת לה סתימות בכיור המטבח). שתיהן קושרות קשר על מנת להפיל את בעלה, גנגסטר קטן ועצבני בפח (חובבי הסופרנוס יתמוגגו לכשיגלו מיהו השחקן שמגלם אותו). סרט קטן ומותח עם אסתטיקה משוייפת!

את, אני והעקיצה הבאה

חבצלות 1996

סרט שלא ברור כיצד צריך לאכול אותו – האם מדובר בהצגה? סרט? במשהו שקורה עכשיו או שקרה בעבר? נדבך אחר נדבך, נחשף בפני הכומר וידויו של אסיר העומד למות ומגלה סוד המהווה אסון טראגי שמעיב על ליבו. סרט חריג ומרענן, מלא ביופי ובעל חזון אמנותי עשיר.

בכפות ידיך, שחי, צוואר, כתף. אהוב אותי

טאבו 1999

סרט יפני יפה ומינימליסטי של במאי אימפריית החושים, על היצרים המתעוררים בחברת סמוראים בוגרים בקיוטו של סוף המאה ה-19, עת צעיר יפה תואר נכנס לעולמם. על הדחקת היצר בתרבות היפנית והשלכותיה המסוכנות.

רומזים לנו שיש סקס אחר

הכל אודות אמא 1999

ה"טלנבולה" המקסימה והצבעונית של אלמודובר, עמוסה במחוות וברגש, כזו שקשה להשאר אדישים אליה. אם שחייה משתנים בבת אחת, יוצאת למסע בחיפוש אחר האב שעזב לפני שנים, מסע שיעניק לה חיים חדשים. דמויות קאמפיות שקשה לשכוח, פסקול מכשף וקשר מקרי בהחלט למציאות הם רק חלק ממה שהפך את הסרט לסרט קאלט אהוב ומשגע.

Definitely I won't be singing in the rain

מלאכים באמריקה 2003

אל פאצ'ינו, מריל סטריפ ואמה תומפסון מפגינים משחק מופלא במיני סדרת דרמה המבוססת על מחזה מאת טוני קושנר. שש דמויות בניו יורק של שנות ה-80 מתמודדות עם זהות הומוסקסואלית בצל מחלת האיידס. מעברים חדים בין פנטזיה תיאטרלית לעלילה עגומה מותירים חוויית צפייה מרתקת וחד פעמית.

מי אמר פאתוס?

MYSTERIOUS SKIN 2004

סרט עצמאי ומצויין של גרג אראקי העוסק בשני נערים אאוטסיידרים הגדלים בפרברים וחוויה מעצבת אחת ממנה לא יצליחו להמלט. בימוי מלא מעוף, משחק חד פעמי של דיוויד גורדון לוויט ותסריט קודר במיוחד, הופכים את הסרט לאחד הטובים פה ברשימה, כזה ששם את "הר ברוקבק" (שזכה באותה שנה באוסקר) במקומו הראוי – ליגה אחת מתחת.

חייזר עם עור מסתורי

פאקינג אמאל 1998

לא קל להיות הילדה הלא מקובלת בכתה, חושבת לעצמה אגנס ומנסה להמנע מלהרגיש מושפלת ודחויה, אך אהבתה לנערה יפה בגילה, מערערת את שיווי משקלה החברתי ומנערת את הסדר של הדברים אליהם התרגלה. סרט נוגע ללב על התבגרות לצד משיכה שונה ועל הקשיים שהיא מערימה.

הערת fucking anal לא תופיע פה, אני כל כך מעל זה.

אלים ומפלצות 1998

גם להיות הומו מזדקן זה לא עניין פשוט, ודאי כשמדובר בחציה הראשון של המאה העשרים. איאן מקלן מגלם דמותו של הבמאי ג'יימס ווייל, במאי הסרט "פרנקנשטיין", המנהל מערכת טעונת יצרים עם הגנן החתיך שלו – ברנדון פרייז'ר. סרט עצוב ומעורר מחשבה, על רגע מצלק בתולדותיו של ג'יימס, אשר השפיע מאוחר יותר על יצירתו.

חשבתי לתת לך תפקיד בפרנקנשטיין 3d

בנים אינם בוכים 1999

סרט עוכר שלווה על גורלו של ברנדון טינה, צעיר טרנסג'נדר בעיירה קטנה בארה"ב, החי את חייו כזכר למרות שנולד נקבה. הילרי סוואנק מגישה הופעת משחק מעולה וזו לצד התסריט האכזרי, לא מאפשרת לחמוק מלהזיל דמעה.

שיט, שכחתי מאמצעי מניעה

טראנס אמריקה 2005

אחרי כאב הלב של ההמלצה הקודמת, מגיע לכן סרט משמח וקליל וטראנס אמריקה לגמרי עושה את העבודה. פליסיטי הופמן היא גבר בשלבים מתקדמים של שינוי מין ודווקא לפני הניתוח עצמו – היא מגלה שיש לה בן עבריין בניו יורק. מכאן הסרט הופך לסרט מסע בו האב (שהוא אם) והבן לומדים להכיר ולסלוח, להמשיך הלאה ולנסוע, עד ההגעה לסוף הטוב.

זה יגמר בקאט

טרניישן 2003

בעידן בו לא צריך יותר מדי כדי ליצור סרט, יוצר ג'ונתן קאוט סרט דוקומנטרי על משפחתו המתוסבכת. ג'ונתן מחבר בין סרטים משפחתיים ישנים, תמונות מאלבומים וחומרים נוספים לכדי פסיפס של חומרי מציאות המגוללים סיפור אישי קורע לב.

מביט בדברים מזווית אישית

לא מספיק לכן? כדאי להציץ גם ב: הדוויג והשארית העצבנית, אורבניה, כומר, כוכבים בארון, משהו יפה, 8 נשים, פינק פלמינגוס וכל סרטי ג'ון ווטרס, עקומים, מוות בונציה, Happy together, פרסיליה מלכת המדבר, ואת אמא שלך גם.

בברכת "יחד בגאווה, יחד בתקווה".

פורסם בקטגוריה המלצות על סרטים, חגיגי, כללי | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 12 תגובות